עבירות המתה – מרצח, הריגה וגרימת מוות ברשלנות להמתה בקלות דעת וגרם מוות באדישות
אין מי שלא יספר לכם שפעם דברים היו הרבה יותר פשוטים, וזה לא רק בעולם המשפטי. מספרים לנו שפעם ייצרו דברים כדי שיחזיקו מעמד הרבה זמן, והיום הכל פשטני מדי, לשימוש חד פעמי, משתמשים וזורקים. תשאלו כל משפטן, בוודאי כאלו שאינם עוסקים בפלילים, והם יספרו לכם שפעם היה מאוד פשוט להבין את עבירות ההמתה בספר החוקים, היה "רצח", היתה "הריגה" והיתה "גרימת מוות ברשלנות".
ואז, בשנת 2019, הופיעו בחיינו עבירות המתה חדשות. לראשונה שמענו מונחים כמו "המתה בקלות דעת" ו"גרם מוות באדישות". פתאום משלושה סעיפים ברורים נוצרו סעיפי משנה, "נסיבות של אחריות מופחתת", מדרגות ענישה ועוד ועוד.
במאמר הזה אנסה להסביר את המעבר מהגישה הפשוטה "של פעם" לגישה המורכבת "של היום", ואולי גם להבין למה נוצר הצורך בשינוי הזה, ועוד ננסה להבין איך השינוי הזה מיושם הלכה למעשה. אז בואו נתחיל.
עבירות המתה והיסוד הנפשי
כל עבירה פלילית נשענת על שני יסודות עיקריים – היסוד העובדתי והיסוד הנפשי. כלומר על מנת להוכיח עבירה, נדרשת המאשימה להוכיח לא רק את רכיבי ההתנהגות של העושה (מה עשה, איך עשה וכד') אלא גם ובנוסף את הכוונה או המניע למעשיו (למה ביצע את המעשה? מה היתה כוונתו?).
אם נסתכל על עבירות ההמתה באופן פשטני היסוד העובדתי הוא קל להבנה, ישנה תוצאה – אדם ביצע מעשה שגרם למותו של אדם ונצטרך לבחון את נסיבות המעשה ולבחון האם יש במעשיו עבירה פלילית על פי עבירות ההמתה?
אלא שהמפתח להבנת עבירות ההמתה, והאבחנות ביניהן, מצוי ביסוד הנפשי. המצוי בסעיף 20 לחוק העונשין המסביר היטב את ההיבטים השונים של המחשבה בפלילית, וסעיף 21 המסביר את היסוד הנפשי של "רשלנות".
החוק קובע שהכוונה (היסוד הנפשי) צריכה לחול על כל נסיבות העבירה, וכן לאפשרות גרימת תוצאות המעשים. בעבירת ההמתה לדבר זה יש משמעות, שכן רכיב התוצאה, המתה של אדם, הוא הרכיב המרכזי בעבירה.
לעניין התוצאות, מציין החוק כי פרט ליסוד הנפשי של "כוונה" ישנן עבירות בהן ניתן "להסתפק" גם ביסוד נפשי של "פזיזות", אשר מתחלקת לשניים: אדישות – שוויון נפגש לאפשרות לגרימת התוצאה (כלומר: "לא אכפת לי אם כתוצאה ממעשי מישהו יפגע"); קלות דעת – נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאה, מתוך תקווה להצליח למנען (למשל: נהג שיכור שנוהג ברכב ומסיע עימו נוסע, מודע למצבו אך מקווה בכל ליבו שיגיע הביתה בשלום). על אלה מוסיף המחוקק כי ראייה מראש את התרחשות התוצאות כאשרות קרובה לוודאי כמוה כמטרה לגרום להן.
ומהי רשלנות? רשלנות היא מצב בו אדם לא היה מודע לטיב מעשיו, להתקיימות הנסיבות או לגרימת תוצאות מעשיו, כאשר "אדם סביר" יכול היה, על פי נסיבות העניין, וצריך היה להיות מודע לפרטים אלה.
סוגי עבירות ההמתה - "רצח", "הריגה" ו"גרימת מוות ברשלנות" – מה היה בעבר לפני התיקון?
בעצם, מה שמבדיל בין עבירות ההמתה "הקלאסיות" – רצח, הריגה וגרימת מוות ברשלנות – הוא היסוד הנפשי של מי שבמעשיו גרם למותו של אדם. על פי החוק שקדם לתיקון, החלוקה הכללית הייתה כך:
- רצח – גרימת מותו של אדם בכוונת תחילה;
- הריגה – גרימה למותו של אדם בכוונה "רגילה", כלומר: באדישות או בקלות דעת, או שהייתה כוונה לפגוע בו, אך לא בהכרח להביא למותו, ותוצאת ההמתה לא הייתה כוונתו המקורית של הממית, או שקיים קושי להוכיח זאת;
- גרימת מוות ברשלנות – כאשר המעשה שהביא למותו של אדם היה ללא כוונה כלל, אלא היה תוצאה של התרשלות, מצב בו אדם לא נזהר על פי חובות זהירות מקובלות בביצוע פעולות, או שנמנע מלבצע פעולות שהיה עליו לבצע על פי המקובל.
עבירת הרצח
כך למשל, נראתה עבירת הרצח לפני תיקון החוק:
ניתן לראות כי החלופה שבסעיף קטן (2) היא "רצח בכוונת תחילה" הקלאסי, אולם יתר החלופות של הסעיף עניינם בכוונה "רגילה" אך בהם נסיבות נוספות וייחודיות אשר בשל חומרתן, יהפכו את מעשה ההמתה ל"רצח", אף שמדובר בכוונה "רגילה". כך למשל: סעיף קטן (1) בעבירת הרצח, מטיל על מי שממית בכוונה (רגילה) את אביו, אמו, סבו או סבתו; סעיפים קטנים (3) ו-(4) מדבר על גרימת מוות אגב ביצוע עבירה אחרת לפני או במהלך ביצועה ולאחריה.
אחד הקשיים שעורר החוק בעבר, הוא שמי שהורשע בגין ביצוע אחת מחלופות עבירת הרצח, נדון באופן אוטומטי למאסר עולם, ללא שלבית משפט היה שיקול דעת בעניין. כך קרה במקרה למשל בו חוליה בת שלושה אנשים הגיעה לחנות כאשר חבריה רעולי פנים וחמושים, הם ארבו מחוץ לחנות מכולת, המתינו לשעת כושר ופרצו לתוכה, בני משפחה של עובדי המקום הגיעו לחנות והחלו מניסים את השודדים, חברי החולייה ברחו מהחנות תוך כדי ירי, כשהסתיים האירוע הסתבר כי אחד מעובדי המקום מצא את מותו כתוצאה מירי, לאחר ניהול ההליך הורשעו שלושת חברי החוליה בעבירת הרצח – ע"פ 5671/07 זוהר נ' מדינת ישראל (נבו 22.12.2009):
"במקרה זה לא הוכח מי מבין שלושת השותפים פגע בהאני או במוסא, אולם כאמור, אין בכך כדי לשנות מהרשעתם. השלושה חברו יחד כדי לבצע שוד מזוין, ויש להניח לחובתם כי צפו מלכתחילה, כאפשרות קרובה לוודאי, כי השוד עלול להיתקל בהתנגדות. לצורך כך הם הקדימו והצטיידו בכלי נשק, והרי כל בר דעת מבין שעשיית שימוש בכלי הנשק עלולה להסתיים בתוצאה קטלנית."
עבירת ההריגה
כבר מלשון הסעיף ניכר כי היסוד הנפשי בעבירת ההריגה אינו דורש כוונה מיוחדת, וכמו כן נראה שמבחינה נסיבות העבירה אין צורך בקיומן של נסיבות מיוחדות. לשון החוק למעשה מגדיר כי היסוד הנפשי בעבירת ההריגה הוא של כוונה רגילה מסוג אדישות וקלות דעת, כפי שהסברתי לעיל.
בפועל, בגלל עוצמתה של ההרשעה ברצח וחוסר שיקול הדעת בענישה שמצטרף אל הרשעה כזאת, שמחייב למעשה הטלת מאסר עולם על מי שמורשע ברצח, התפתחה פרקטיקה המצמצמת את מקרי הרצח ומתרגמת אותם למקרי הריגה. כך למשל בעבירות של דקירה התפתחה פסיקה שבחנה אלמנטים בנשיאת הסכין והשימוש בו, לרבות מקום הדקירה, ככאלה המעידים על הכוונה להמית (למשל נודעת משמעות לגבי כוונת הדקירה אם מעשה הדקירה היה בלב או ברגל). כך למשל בית דין צבאי זיכה מחבל מניסיון רצח בשל קשיים בהוכחת איכותו ואורך הלהב של הסכין:
הקושי בהוכחת עבירת הרצח, וכתולדה מכך גם הניסיון לרצח, בעת שימוש בסכין, הוא המקרה הנפוץ, אלא שכדי להבין את התיקון לחוק צריך להכיר גם מקרי קצה נוספים, שעיצבו בעיקר את תפיסות הציבור באשר לעבירה, אלה סיפוריהם של שוקי בסו וכרמלה בוחבוט.
סיפורו של שוקי בסו, שסיפורו עובד גם בפרק של הסדרה "טירונות", היה חייל, לוחם, שאביו נהג להכות במשך שנים את אימו. בעת חופשה מהצבא שוקי היה עד לאירוע אלימות בו חשש כי אביו יהרוג את אימו, הוא נטל את נשקו וירה באביו מחסנית שלמה, 29 כדורים, שהביאו למותו של אביו. המדינה העמידה לדין את שוקי בגין רצח, על פי סעיף האישום של הריגת אבא. בשלב מוקדם מאוד עתרו המדינה ובסו להרשעתו בעבירת הריגה, וזאת בשל הנסיבות החריגות ומתוך כוונה למנוע את כבילת שיקול דעתו של בית המשפט בסוגיית העונש. ובסופו של יום בית המשפט המחוזי, בגזר דין קצר, דן את שוקי ל-10 שנות מאסר ולא למאסר עולם.
עניינה של כרמלה בוחבוט, הוא סיפר דומה לזה של שוקי, גם היא סבלה במשך שנים מאלימות מצד בעלה. באחד מהתקפי הזעם והאלימות של בעלה, נמלטה כרמלה אל חדרו של בנם החייל, שם נותר נשקו האישי. כרמלה נטלה את הנשק, דרכה אותו, וכשבעלה התקרב לפתח החדר היא ירתה בו, באש אוטומטית, מחסנית שלמה של כדורים, 31 במספר.
במקרה של כרמלה, שהתרחש מספר חודשים קצר אחרי המקרה של שוקי, הפרקליטות החליטה מראש להעמידה לדין בגין עבירת הריגה. כרמלה הורשעה בעבירת הריגה ובית המשפט המחוזי גזר עליה 7 שנות מאסר. כרמלה ערערה לעליון, שעל אף פסק דין מבין ומכיל, קבע בצורה נחרצת שאף במקרה זה נדרשת ענישה מרתיעה, וגזר עליה 3 שנות מאסר.
במאי 1995, עוד בטרם ניתן פסק הדין בעליון בעניינה של כרמלה, הוגשה הצעת חוק אשר קראה להתחשב במקרים דוגמת זה של כרמלה ושל שוקי, להחריג אותם מעונש מאסר עולם, ולהקנות לבית המשפט שיקול דעת בענישה במקרים שכאלה. ימים בודדים לפני ההחלטה בעליון בעניינה של כרמלה, תיקון החקיקה נכנס לספר החוקים. חשוב להבהיר כי מאחר וכרמלה מלכתחילה הועמדה לדין בגין "הריגה" לא היה לתיקון משמעות על עניינה, אך אין ספק שלשוקי וכרמלה חלק עצום בתיקון החקיקה הזה. למידע נוסף על עבירת גרימת מוות ברשלנות מומלץ לקרוא את מאמרי – גרימת מוות ברשלנות.
ומה נשתנה ? הרפורמה בעבירות ההמתה
הקשיים הנובעים הן ממקרי קצה כמו שוקי בסו וכרמלה בוחבוט, הקושי היומיומי בעבירות ההמתה באמצעות סכין, וכן הקושי שהתקיים בשל שלילת שיקול הדעת בענישה בעבירות הרצח, כל אלה הובילו למגמה שבסופה, בשנת 2011, גובשה הצעה לתיקון עבירות ההמתה אשר עברה גלגולים רבים ובסופו של יום בשנת 2019 הוטמעה הרפורמה בעבירות ההמתה בספר החוקים.
מה היו השינויים בעבירות ההמתה שהובילה הרפורמה:
עבירת "הרצח"
מה שבעבר כונה "רצח", הוחלף כעת ב"רצח בנסיבות מחמירות", ונראה כך:
השינוי העיקרי שמיד ניתן להבחין בו הוא מספר החלופות הרב שנכנסו לכדי "רצח בנסיבות מחמירות", ולעומת זאת הדרישה ל"כוונת תחילה" נעלמה מן העולם. כך גם המתת הורים וסבים נעלמה אף היא ואת מקומם תפסו בן זוג, לאחר התעללות שיטתית ומתמשכת, וחסר ישע, קטין שטרם מלאו לו 14 שנים או קטין שעובר העבירה אחראי עליו.
אלה השינויים שמיד קופצים לעין, אבל ניכר כי ישנם שני שינויים מהותיים:
1) על אף שמאסר עולם כעונש חובה נותר, סעיף קטן (ב) שבו מאפשר שיקול דעת מסוים לבית משפט להרשיע על פי סעיף 300 כלומר סולל מסלול שסיומו אינו בהכרח במאסר עולם.
כותרת העבירה מכונה "רצח", אבל במהותה היא דווקא מזכירה מאוד את עבירת "הריגה" שלפני הרפורמה, ובצידה עונש מאסר עולם, אבל עונש זה אינו חובה.
2) המונח "אדישות", שעד כה היה זר במחוזות ה"רצח", ואותו היכרנו מעבירת ה"הריגה", הופך כעת ליסוד נפשי גם בעבירת הרצח כלומר, ישנו מצב בו אף ללא כוונה מיוחדת יואשם אדם בעבירת רצח ובלבד שנוסף על "אדישותו" יתקיימו נסיבות מחמירות המפורטות בסעיף החוק.
למעשה, אם נעצור לרגע ונביט במה שתואר עד כה מהרפורמה, ניתן להבין כי הרפורמה החמירה בעבירות ההמתה, אמנם ניתן שיקול דעת לבית המשפט ולא בהכרח ייגזר מאסר עולם בגין "רצח", אלא שנפח המקרים שבעבר נחשבו ל"הריגה" יוגדרו כעת תחת "רצח".
האמנם הרפורמה בעבירות המתה רק החמירה?
לא רק. הרפורמה יצרה גם עבירות המתה חדשות שבאו להגדיר מצבים המקילים עם המבצעים אותן, בהשוואה למצבם לפני הרפורמה ואלה הן:
"המתה בנסיבות של אחריות מופחתת"
כבר ציינו שסיפורם של שוקי וכרמלה יצרו תיקון דומה, ולמעשה יחד עם חריג נוסף לרצח שהיה קיים גם הוא גובש סעיף של המתה באחריות מופחתת, אשר קובע מעין מדרג ענישה ברור, וללא שיקול דעת רחב, כפי שהיה קודם לכן לבתי המשפט, ביחס למי שמבצעים עבירה בנסיבות של אחריות מופחתת.
כבר ציינו שסיפורם של שוקי וכרמלה יצרו תיקון דומה, ולמעשה יחד עם חריג נוסף לרצח שהיה קיים גם הוא גובש סעיף של המתה באחריות מופחתת, אשר קובע מעין מדרג ענישה ברור, וללא שיקול דעת רחב, כפי שהיה קודם לכן לבתי המשפט, ביחס למי שמבצעים עבירה בנסיבות של אחריות מופחתת.
"המתה בקלות דעת"
הרפורמה גם יצרה מצב בו הופחת מעמדה של "קלות דעת", שבעבר הייתה מקרה פרטי של "כוונה רגילה" (בדומה ל"אדישות"), וכעת היא תפסה מקום שלא היה קודם לכן, שהוא אפילו נמוך, מעבירת ה"הריגה". במילים פשוטות: קלות דעת אינה יכולה לשמש עוד כיסוד נפשי לעבירת הריגה כבעבר.
"גרם מוות ברשלנות"
עבירת הרשלנות נותרה כפי שהיא ולהלן ריכוז ההבדלים בינה לבין עבירה של המתה בקלות דעת
אז מה עשינו בזה?
בשפה ציורית, תיקון החקיקה "הרג" את עבירה ה"הריגה" ומציע מבט שונה על היסוד הנפשי של פזיזות, כאשר הוא מציע אבחנה מאוד ברורה בין החלופות של "אדישות" ו"קלות דעת".
ייקח זמן עד שכל החלקים ייפלו במקומם, עד שהתביעה הכללית, פרקליטות המדינה, תגבש עמדה ברורה באשר למקרים נפוצים בהם מבוצעות עבירות המתה, כמו אירוע דקירה, תאונות דרכים עם הרוגים בהם מעורבת התנהגות קיצונית של הנהג, כמו נהיגה תחת השפעת סמים או אלכוהול, או במהירות מופרזת קיצונית, או תוך כדי מירוץ מכוניות.
אך במקביל לעבודת התביעה, גם בתי המשפט יגבשו פסיקות והלכות שיעצבו את מדיניות התביעה בהתאם, וסוגיות פרשניות ועובדתיות יאתגרו את הרפורמה שיצרה את החיקוק החדש. נראה כי האבחנה בין מעשה שנעשה ב"אדישות" למעשה ב"קלות דעת", שעה שהתפר ביניהם לא נדרש לאבחנה ברורה עד כה, יהווה כר פורה להתנגחויות משפטיות ואירועים מן החיים צפויים לעצב את הגבולות שעד כה טרם שורטטו.
כך למשל אפשר כבר עתה לראות ניצנים של אמירות, גם בבית המשפט העליון, לסוגיה זו, במקרה בו הועמד לדין אדם בגין מעשה דקירה כך למשל ראה ב- ע"פ 9232/18 טוטיקוב נ' מדינת ישראל (נבו 05.11.2020):
"אכן, יש משקל לנתונים שהדגיש הסנגור, כגון העובדה שמדובר בדקירה בודדת וניסיונו של המערער לסייע למנוח לאחר מעשה. הדבר בא לידי ביטוי בכך שהמערער לא הועמד לדין בעבירת הרצח, שדרשה בנוסחה דאז כוונה להמית, אלא בגין עבירת המתה שאינה כוללת כוונה כזו. אשר לטענת הסנגור כי רב הנסתר על הנגלה, ואין לשלול תרחישים כאלה ואחרים ביחס לכוונה המדויקת של המערער – די אם נאמר כי המערער הכחיש, ועודנו מכחיש, כי דקר את המנוח, וממילא לא הוצגה כל גרסה מטעמו ביחס ליסוד הנפשי שליווה את הדקירה, טענה קונקרטית שיש בה כדי לסייע לקו ההגנה, או כל ראיה אחרת בנושא זה. מן הצד האחר, העובדות כפי שהוכחו מבססות את היסוד הנפשי של אדישות.
בנסיבות אלה יש לקבוע כי הוכח מעבר לספק סביר שבעת הדקירה היה המערער שווה נפש לאפשרות מותו של המנוח, דהיינו פעל ביסוד נפשי של אדישות ולא מתוך קלות דעת. למסקנה, יישום תיקון 137 לחוק העונשין אינו מביא להתערבות בסעיף האישום שבו הורשע – הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין בנוסחו הקודם."
וכן ראו גם ב- ת"פ (מחוזי ב"ש) 80055-01-19 מדינת ישראל נ' קונסטנטין בורובסקי (נבו 25.07.2019):"לו יטען הטוען כי עבירת המתה בקלות דעת יוחדה לנסיבות של מוות כתוצאה מתאונת דרכים או תאונות נשק או למקרים קלים אחרים, ולא לתוצאת מוות כתוצאה מאלימות שהפעיל הנאשם כלפי המנוח, אציין כי לא רק שאין לכך אחיזה בלשון סעיף 301(ג) לחוק העונשין, ולא רק שאין הדבר מתיישב עם עקרונות החקיקה בישראל, כי אם הדבר נסתר גם במפורש בהצעת
החוק הנ"ל, שם צוין כי: "עונש מירבי זה (שתים עשרה שנים, י' ל') מבטא מדרג ראוי בין עבירת ההמתה באחריות מופחתת לבין העבירה של גרימת מוות ברשלנות בנסיבות מחמירות (עבירה שטרם נכנסה לחוק, שהעונש שהוצע לצידה עומד על חמש שנות מאסר, י' ל') שכן מצד אחד, הוא עולה בקנה אחד עם העונשים שבתי המשפט נוהגים לגזור בעבירות הריגה בנסיבות של תאונות דרכים… ומצד שני הוא מאפשר לגזור עונש הולם במקרים חמורים של המתה בקלות דעת, כגון מקרים שבהם ההמתה בוצעה תוך הפעלת אלימות כלפי הקרבן"".
לסיכום,
עבירות ההמתה הן עבירות ייחודיות שבשל עוצמת העונש הקובע בצידן, מחייבות ייצוג ראוי ומקצועי בידי עורכי דין פליליים הבקיאים בהבנת החוק, בפסיקה וביישום הדברים הלכה למעשה.
המקצוענות בתיקים בהם טיפלנו עושה את ההבדל:
הערה:
מאמר זה הינו למידע כללי וראשוני בלבד הנכון למועד כתיבתו. הוא אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי עם עורך דין פלילי בצפון לגופו של עניין ודאי אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי לפני חקירה במשטרה ולפני נקיטה בכל פעולה אחרת.
