ר"ח הוא "ילד של אמא", הוא כבר כמעט בן 30, אבל עוד גר עם הוריו בעיירה בצפון הארץ. בזמנו הפנוי הוא משתמש במחשב, מוריד סרטים, סדרות ושירים. באביב 2021, בשעות הצהריים, הגיעו לביתו כ-10 שוטרים ובידם צו חיפוש, צו החיפוש היה כללי, הוא לא הגדיר את ר"ח כחשוד, גם שמו של אביו הופיע שם.
אך את השוטרים זה לא עניין, הם זיהו את החשש והחולשה של ר"ח, שמעולם קודם לכן לא נתקל ברשויות האכיפה, והחשידו אותו מיד בעבירות פליליות קשות, הם ביקשו ממנו שיפנה אותם אל כל ציוד המחשבים שברשותו ותשאלו אותו אודות הציוד ותוכנו, כאשר כל הפעולות הללו נעשו ללא שהשוטרים הבהירו לו את משמעות שיתוף הפעולה, או אי-שיתוף הפעולה מצידו, מה הם זכויותיו במעמד החיפוש וכתוצאה מכך גם לא אפשרו לו לממש את הזכויות הללו או לבחור את דרך הפעולה הנכונה עבורו במסגרת המצב שנוצר וכפו עליו את דרך הפעולה המתאימה להם, ודחקו אותו למסור להם מידע המתאים לשיטתם.
לאחר סיום החיפוש הועבר ר"ח לצורך חקירה במשטרה, הוא ישב שם וחיכה לחקירתו שעות ארוכות, הוא היה עייף, מבולבל, מותש ונבוך מהמצב אליו נקלע. בחקירתו הוצגו לו החשדות נגדו, והוצגו לו ראיות והוא הודה בכל דבר שהחוקר הציג בפניו.
ניכר כי ר"ח כלל לא מבין את מצבו, לא מבין את החשדות, לא מבין את משמעות הודאתו, אולם החוקר לא טורח להסביר לו, לוודא שהוא מבין, ושהסכמתו לכל ניתנה לאחר שהבין וקיבל החלטה בעצמו.
ר"ח מגיע אליי כחודש לאחר האירוע, ולאחר שתיק החקירה הועבר לפרקליטות לשם עריכת כתב אישום. ר"ח היה שבור, מסוגר בעצמו – שבר כלי של ממש. הוא חושש ממה שיוליד תיק החקירה. שמעתי אותו ואת סיפורו. פניתי מייד לפרקליטות, אליה הועבר בינתיים תיק החקירה.
במקביל, החל ר"ח בהליך טיפולי על מנת להחזיר לו רוח חיים ולהקנות לו כלים להתמודדות עם מצבו. לאחר כשלושה חודשים מתקבל אצלי מכתב מהפרקליטות כי הם החליטו להגיש נגדו כתב אישום, אך הם מאפשרים לו הליך של שימוע לפני הגשת כתב אישום. יש לציין כי העבירה בה התכוונה הפרקליטות להאשים את ר"ח אינה מחייבת שימוע. אך, בין היתר בשל פניותיי הראשוניות, ראו לנכון בפרקליטות לשמוע טענותיו של ר"ח בטרם יוגש נגדו כתב האישום.
במסגרת הליך השימוע קיבלתי לידיי את חומרי החקירה בתיק ונדהמתי מן הכשלים הרבים בהם הוא לוקה באשר לקיפוח זכויותיו של ר"ח בחיפוש ולאחר מכן בחקירה. העלתי כשלים אלה בפני הפרקליט המטפל בתיק, וגם הצגתי בפניו את מצבו של ר"ח בעקבות האירוע ואת ההליך השיקומי שהוא עובר. לא עבר הרבה זמן ובפרקליטות החלו להשתכנע מטענותיי ולאחר דיון בינינו החליטו על סגירת התיק בעילה של "חוסר ראיות".
סיפורו של ר"ח הוא באמת סיפור מיוחד, הוא מתאר מצד אחד את הנוקשות של מערכת אכיפת החוק, את קיפוח הזכויות שהחשוד עשוי להיתקל בו, לפעמים אפילו מבלי לדעת שזכויותיו קופחו, ומנגד הוא מציג גם את הצד הקשוב של מערכת האכיפה, הצד שמוכן לשמוע טענות עוד בטרם קבלת החלטה, ולא רק לשמוע, אלא להבין כי ייתכן ונעשו טעויות, לראות את האדם שמאחורי המסמכים ולקבל החלטה שמיטיבה עם המצב, גם אם משמעותה הודאה בטעויות. סיומו החיובי של סיפורו של ר"ח לא יכול היה להתאפשר אם לא היה יוצר קשר עם איש מקצוע, עורך דין פלילי, שידע לנתח היטב את כשלי המערכת והמשמעות שלה, ולהשמיע אותה במקומות המתאימים כדי להביא לסיום הסיפור במועד הראשון שניתן ובמינימום נזק שנגרם ללקוח בשל ההליך.
