- עו"ד עידית רייכרט
זה התחיל כמו אינספור סיפורים ישראליים קטנים: סוף שבוע, ים, קפה שחור על גזייה, שקט רגעי מהחיים. ערן, בחור צעיר, נורמטיבי, לוחם לשעבר ובאותם ימים גם משרת מילואים פעיל, יצא עם חברתו לקמפינג בחוף הבונים. לא מסיבה פרועה, לא אלכוהול, רק לילה שקט של טבע, ים וזוגיות.
עם תום הלילה התחילו השניים לארוז. ערן סחב ציוד לרכב, הניח הכל על הספסל האחורי תיק, שקי שינה, מחצלת, תרמוס. הוא לחץ על השלט כדי לנעול. או כך לפחות חשב. הפעולה הייתה אוטומטית, יומיומית, כמו אלפי פעמים לפני כן ושב אל החוף כדי לסייע לחברתו. אלא שבדיוק אז חלפה בו תחושת בטן לא טובה. משהו לא הסתדר לו. הוא הבחין באדם זר שמסתובב בין הרכבים החונים. לא מישהו שעושה רושם תמים. ערן לא התעלם וחזר מיד לרכב, בדק, ראה שהכול במקום. שום דבר לא חסר. הוא נרגע. הוא רק לא ידע שזה הרגע שבו הסיפור כבר יצא משליטתו.
רק דקות לאחר מכן, כשהחל בנסיעה, הבחין שמשהו לא בסדר. הארנק לא היה. מבט נוסף – גם התיק שלו נעלם. בתוך התיק היה האקדח שנשא ברישיון.
באותו רגע ערן עצר, התקשר מיד למשטרה, חזר למקום, שיתף פעולה באופן מלא. יחד עם השוטרים ערך סריקות, הסביר, תיאר, ענה על כל שאלה. האקדח לא נמצא.
מכאן ואילך הסיפור הסתבך.
מאדם נורמטיבי שומר חוק לספסל הנאשמים
חלפו שבועות, אחר כך חודשים. יום אחד הגיע מכתב: כתב אישום פלילי!
העבירה: הזנחת שמירה על כלי ירייה.
ערן היה המום. זה לא הפחד מעונש. זה היה העלבון. ההשפלה. התחושה שמי ששמר כל חייו על אחרים מואשם עכשיו בהפקרה של כלי נשק. לוחם ששירת מאות ימי מילואים, מאז 7 באוקטובר, מצא את עצמו מתויג כמי שסיכן את הציבור.
לכאורה – התיק נראה פשוט. אקדח נגנב מהרכב. הרשעה בטוחה – באמת?
כאן נכנסתי לתמונה.
קריאה אחרת של התיק = ראיית זהב מזכה!
כמו תמיד, לא חיפשתי קסמים חיפשתי ראיות.
קראתי את חומר החקירה לאט, בעיון, בלי הנחות מוקדמות. ואז צפיתי בצילומי מצלמות הגוף של השוטרים. לא ברפרוף – אלא שוב ושוב.
ושם, בפריים קטן, כמעט אגבי, הופיעה ראיית הזהב.
במהלך השיחה הראשונית בזירה, עוד לפני שנפתחה חקירה פורמלית, נראה ערן מדגים לשוטר בתנועה ספונטנית לחלוטין כיצד נעל את הרכב: לחיצה קצרה על השלט, תנועה טבעית, אינסטינקטיבית. לא משחק. לא ניסיון לשכנע. פעולה שמגיעה מהזיכרון השרירי.
זה היה רגע קריטי! מפני שבאותו שלב, בגרסה המיידית, ערן טען באופן ברור שנעל את הרכב. רק בהמשך, במהלך החקירה, כשהופעל עליו לחץ, כשהוצגו לו שאלות חוזרות ונשנות, כשהובהר לו ש"אם האקדח נגנב – סימן שלא נעלת כי אין סימני פריצה", התחיל הסדק בבטחונו של ערן והוא כמו אזרחים נורמטיביים רבים, שומרי חוק, שעומדים מול חוקר ומתחילים לפקפק בעצמם, מלמל בחקירתו:
"אולי טעיתי?"
"אולי לא נעלתי כמו שאני בטוח?"
טענתי היתה כי זו לא הודאה. אלא גרסה כבושה ודלה שהיא תוצאה של לחץ. של ייסורי מצפון. של בלבול אנושי טבעי.
התביעה מתעקשת – ערן הזניח את כלי הנשק שלו
התביעה הקשתה – ערן התרשל, לקח סיכון כשהשאיר את הרכב פתוח והאקדח בתוכו.
התווכחנו – הבהרתי שעבירת הזנחת שמירה על כלי ירייה אינה עבירת אחריות מוחלטת. היא מחייבת הוכחה של רשלנות ממשית.
וכאן, ככל שהעמקנו, התמונה הייתה הפוכה:
- ערן נעל את הרכב – או לכל הפחות פעל בתום לב מוחלט מתוך אמונה שנעל.
- הוא הבחין באדם חשוד, חזר מייד ביוזמתו לבדו את הרכב.
- הוא לא התעלם, לא המשיך לנסוע, לא "קיווה לטוב".
- עם גילוי הגניבה פעל מיד, הזעיק משטרה ושיתף פעולה באופן מלא.
זו אינה הזנחה. זו אחריות.
מעבר לכך, הצגתי לתביעה השוואה למקרים אחרים:
מקרים חמורים בהרבה, שבהם אקדחים נשכחו בשירותים ציבוריים, בבתי קפה, בתחנות דלק – ונסגרו בהסדרים מותנים.
כאן לא הייתה שכחה, לא הפקרה, לא קלות דעת.
אז למה כאן כתב אישום?
לא ויתרתי!
בפגישה עם ראש השלוחה הצגתי את הסרטון. את הגרסה המיידית. את הדינמיקה האנושית של החקירה. את הפער בין תכלית החוק לבין הפעלתו במקרה הזה.
ובעיקר – את השאלה הפשוטה:
האם האינטרס הציבורי באמת מחייב הפיכת אזרח נורמטיבי, לוחם מילואים, לנאשם פלילי – או שהפתרון ההוגן, המאוזן והמידתי הוא סגירת התיק בהסדר מותנה?
סוף הסיפור – ומה שנשאר ממנו
כתב האישום בוטל.
התיק נסגר בהסדר מותנה.
לא כי ריחמו, אלא כי זה היה הפתרון הנכון.
כי המשפט הפלילי לא נועד להעניש בכל מחיר – אלא להבחין, לשקול, ולהפעיל שיקול דעת.
שלושה מסרים שכל אחד צריך לקחת איתו
- גם תיק שנראה אבוד – אינו אבוד באמת.
עורך דין פלילי מיומן יודע איך לאתר את החולשות הקטנות שבתיק – ושם בדיוק נמצאת ראיית הזהב. - זה יכול לקרות לכל אחד.
לא רק לעבריינים. לא רק לחסרי אחריות, אלא לאנשים רגילים, נורמטיביים, שומרי חוק – ברגע אחד חיים מתהפכים. - החזקת אקדח היא אחריות כבדה.
גם כשפועלים נכון, גם כשנזהרים ההשלכות עלולות להיות דרמטיות. לכן נדרשת הקפדה יתרה, מודעות והבנה שטעות קטנה עלולה להפוך לאירוע מסוכן משפטית וציבורית.
וערן? בהודעה קצרה שכתב לי אחר כך הרגשתי כמה הוקל לו!
