"בית משפט לחיות" - או איך נמנע המשך התעללות בכלב ששימש לביצוע עבירות?
מאז שעזבתי את תפקידי כתובעת בפרקליטות חלפו למעלה מ 11 שנים, במרוצתם הפכתי לסנגורית פלילית, הקמתי משרד בוטיק למשפט הפלילי וחרטתי על דגלי שלא אייצג עבריינים שמתעללים ופוגעים בחסרי ישע, בקשישים, בילדים ובבעלי חיים. כי אלה הקווים האדומים שלי.
לכן כשמשרדי זכה, לפני כשנה במכרז היוקרתי של רשות הטבע והגנים הלאומיים להעניק שירותים משפטיים ולאכוף את החוק כלפי מי שמתעלל בבע"ח, התרגשתי לחזור לכובעי הישן ואף ייחדתי מחלקה לתחום הזה במשרד, אותה מוביל בכישרון רב עו"ד דן שרון, גם הוא יוצא הפרקליטות, ונחשב לאחד המומחים בתחום זה ובכלל.
מידי יום אנחנו מתמודדים במשרד עם תופעות בזויות של פגיעה בחיות בר ועם צייד בלתי חוקי שכבר מזמן אינו תופעה שולית שנעשית לשם הנאה או אתגר, אלא מהווה כר פורה להתנהלות עבריינית מסודרת שכוללת חוליות ציידים מקצועיות, ציוד תיקני שנרכש במחתרת, ושימוש באמצעי צייד "לא קונבנציונאליים" כמו רכבי שטח ואפילו שימוש בכלבים אומללים שאומנו במיוחד למטרות הצייד.
בקליפת אגוז אספר לכם, שהשימוש בכלבים לצורך פעולות צייד כרוך בהכשרתם ואימונם במיוחד לצורך זה והמשמעות ברורה – גרימת סבל רב לכלב. שכן, כלב אינו נולד ככלב שמיועד לצייד, ונדרשת סדרת אימונים על מנת להכשירו לכך, בין היתר הוא מאומן לתקוף חיה כמו דורבן, ולהביע להכנעתה, אך לא לאכול אותה. זאת ועוד, השימוש בכלבים לשם צייד גורם גם להם לחבלות, ובמקרה של צייד דורבנים, שהוא הצייד בו השימוש בכלבים הוא הנפוץ ביותר, עצם החיכוך של הכלב עם קוצי הדורבן והכנסתם אל פיו מכאיבים מאד ויוצרים פציעות רבות הן בראשו ובפיו של הכלב והן במערכת העיכול. מדובר אפוא בהתעללות ובאכזריות רבה ולא בכדי הדבר מהווה גם עבירה חמורה (של שיסוי חיה אחת באחרת) לפי חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), תשנ"ד-1994.
לצערנו, רשויות החוק האמונות על אכיפתו, עדיין, אינן עושות מספיק כדי למגר את התופעה (אם כי המגמה חיובית) וכך יוצא שהשימוש בכלבים לשם צייד הלך והתרחב, עד שהיום בקרב חוליות הצייד ישנה "תחרות" של ממש על יעילות כלבי הצייד שברשותם. ובאחרונה אף התפתחה בקרב עברייני הצייד תעשייה משגשגת של השכרת כלבי צייד מצטיינים לצורך משימות צייד בלתי חוקיות ואף הרבעתם לשם שמירה על איכויותיהם של כלבים מצטיינים בצייד.
ובגלל שציידים מקצועיים מודעים לסיכון שהם נוטלים (לכך שהכלב ייתפס או ימות בקרב עם החיה) הם מתייחסים לכלב כאל "כלי חרב" חד-פעמי. לכן, הם לא יטרחו להשקיע בו מאמצים או להעניק לו טיפול רפואי טוב, ובמידה וייתפס הכלב, הם לא יחשבו פעמיים וישאירו אותו בשטח מדמם ופצוע. אבל, במקרה בו ייתפס כלב צייד מצטיין ו"יקר" כזה שהושקע בו עמל רב באימון וברבייה, אז עברייני הצייד, אוהוו, לא יוותרו עליו כל כך בקלות וינסו לעשות כל שניתן לקבלו חזרה. כפי שתקראו בהמשך.
אז, איך אפשר להתמודד עם התופעה זו?
ככלל, אחת הדרכים שהחוק מקנה למדינה כשנתפסים עבריינים ואיתם אמצעים שאיפשרו את ביצוע העבירה הוא האפשרות לתפוס ולהחזיק באותם האמצעים ששימשו לביצוע עבירה. הרציונאל העומד מאחורי פעולה זו הוא מניעתי – כדי למנוע שימוש באותו אמצעי לביצוע עבירות בעתיד. אולם, להבדיל מ"חפץ" רגיל שנתפס אצל עברייני רכוש או סמים למשל (מחשב, טלפון נייד, כלי פריצה, רכב או אקדח) אותו ניתן לשים בארון משטרתי, מחסן או מגרש חניה משטרתיים. מה ייעשה בבעל חיים, לרוב יהיה זה כלב ששימש כאמצעי לביצוע העבירה ונתפס?
במקרים ייחודיים כאלה, המדינה תבקש להחזיק את "התפוס" בתנאים אנושיים הולמים, במתקנים מיוחדים, ובוודאי בתנאים טובים מן התנאים בהם שהה הכלב כשהיה בחזקת "בעליו" הקודם ומנגד ידרוש הטוען לבעלות על הכלב את החזרתו לידיו. ההחלטה מי יחזיק באותו כלב "אמצעי ששימש לביצוע העבירה" תהיה מסורה לבית המשפט השלום שיכריע בשאלה שתתברר בדיון מיוחד – הנקרא דיון להחזרת תפוס.
לדיון כזה – יתייצבו בעליו "החוקיים" של הכלב אשר יבקשו לקבל את הכלב "האהוב" עליהם בחזרה, תוך הבטחה שלא יבצעו באמצעותו עבירה נוספת ויטענו כי נפשם נקשרה בנפשו של הכלב או של בעל החיים האחר ומנגד תתייצב המדינה ותנסה למנוע את השבת הכלב לבעליו, ככל שמדובר בבעליו. ולדיון כזה בדיוק התייצבנו השבוע כמייצגי המדינה.
עברייני הצייד מתוחכמים ומיומנים, ולא יוותרו על הכלב המאומן.
למען האמת, גם אותם ציידים עבריינים מבינים שאף בית משפט לא יחזיר לחיקם את בעל החיים שעד לתפיסתו שימש באופן אכזרי למטרות צייד בלתי חוקיות ולכן, בקרבם התפתחה פרקטיקה נפסדת שבה הם לא רושמים בעלות על כלביהם כנדרש בחוק (כלומר הכלבים אינם מסומנים בשבב וממילא לא נרשם מי בעליהם), ובשעת הצורך ייעזרו באיש קש אשר "צץ" משום מקום וטוען לבעלות על הכלב. איש הקש יהיה לרוב אדם לא מעורב, לא באירוע הצייד במסגרתו נתפס הכלב, ולא מעורב בצייד כלל, ולרוב הוא גם ללא עבר פלילי – אדם תמים לכאורה. אשר יתייצב בבית המשפט ויטען במתק שפתיים שכלבו "נגנב" או נעלם ושנודע לו, על ידי אחרים, כי הוא נמצא ומוחזק על ידי גוף האכיפה, בדרך כלל מדובר ברשות הטבע והגנים.
באירוע שכזה שקרה אך לאחרונה, בתיק בו טיפלנו, נתפסו שני כלבים במסגרת אירוע צייד בלתי חוקי כמובן. עם הכלבים נתפסו גם החשודים שעוכבו ונחקרו ומסרו גרסתם. ולפתע, בעוד התיק מצוי בחקירה, הופיע אדם אחר שטען כי הוא הבעלים החוקי של אחד הכלבים וסיפר בתמימותו שהוא "השאיל" אותו לאחד החשודים באירוע הצייד, וזה הודיע לו שהכלב נעלם ושנודע לו, רק עתה עקב החקירה, כי הכלב האבוד תפוס אצל רשות הטבע והגנים, ולכן הוא מבקש לקבלו בחזרה, כי לטענתו הוא שלו. ולשם כך הוא אפילו מוכן להעמיד כל ערובה שיידרש, לרבות הפקדת סכומי כסף ומתן התחייבויות.
האמנם תיתכן האפשרות שהכלב האומלל יחזור דרך איש הקש לידי מי שהתעלל בו עד שנתפס?
צריך להבין שמבחינה משפטית מדובר בסיטואציה לא פשוטה, למרות שכולם מבינים שמדובר ב"איש קש" אין באמת ראיות ישירות לכך, איש הקש הרי לא "יתנדב" להעיד זאת על עצמו, והמעורבים האחרים, בעלי האינטרס לקבל את הכלב בוודאי שלא יודו בכך. איש הקש ירעיף מילות אהבה וגעגוע לכלב האובד שלו ויהיה מוכן לכל תנאי כדי להביא לשחרורו. ומנגד, האינטרס הציבורי שכלב ששימש לביצוע עבירה ולמעשה שימש כנשק בידי הציידים, לא יחזור לשמש ככלי במכונת הצייד המשומנת של עברייני הצייד המקצועיים, הוא מובהק ומדובר גם באינטרס ערכי ואנושי. חייבים לנצח בדיון הזה.
וכך בדיון שהתקיים בבית המשפט, ביקשנו לדחות את טענותיו של "איש הקש". טענו כי למרות שהוא מציג עצמו כזה הוא אינו בעליו האמיתיים של הכלב וכי מדובר בפרקטיקה מוכרת. עוד טענו כי הוא לא הוכיח כל בעלות על הכלב, לא הציג ולו בדל ראיה הקושרת אותו אל הכלב: לא תמונות משותפות עם הכלב, לא מסמך המשייך אותו לכלב שנתפס וגם לא סיפק הסבר מדוע הוא אינו רשום כבעליו החוקיים של הכלב, כפי שדורש החוק, באמצעות סימונו בשבב. בית משפט השלום קיבל את טענותינו וקבע כי ישנו קושי אמיתי למסור את הכלב לאדם שלא מסר הוכחת בעלות בו, ובמיוחד כאשר מחומר הראיות מתגלה שאכן ישנם יסודות ראייתיים כי הכלב שימש לביצוע הצייד תוך התעללות בו.
אבל, מאחר שהכלב התפוס היה "יקר" לבעליו, שהכשיר אותו למלאכת הצייד הבלתי חוקית, הוא לא אמר נואש ובאמצעות איש הקש, הגיש ערר על החלטת בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי וקיווה להצליח. שם, טען איש הקש כי הוא סיפק די ראיות שכלב המריבה שייך לו (מסר תמונה של הכלב בתוך כלוב ועוד מסמך קלוש מוטרינר) ולטענתו גם אם לא פעל על פי הוראות הדין (רישום כבעליו והתקנת שבב) ראוי להחזיר לו את כלבו. ומה החליט בית המשפט המחוזי?
בית המשפט המחוזי דחה את טענותיו וקבע כי לא רק שלא נפל כל פגם בהחלטת בית משפט השלום, אלא שדרישת הבעלות היא דרישה בסיסית ושב וחזר והדגיש כי חומר הראיות מגלה כי הכלב שימש לביצוע צייד. וכל אלה מצדיקים כי הכלב ימשיך להיות מוחזק על ידי המדינה, באמצעות רשות הטבע והגנים, ולא יוחזר לידיו של מי שטבל ושרץ בידו.
השבוע , אם כן, הצלנו כלב. ובלי ציניות – הרגשנו שהצלנו עולם ומלואו. לא כך?
זכות גדולה שלי כעורכת דין פלילית ולמשרדי לייצג את רשות הטבע והגנים בהליכים פליליים ובהליכים נלווים להם במחוז הצפון, אני גאה ביחד עם עו"ד דן שרון, לייצג ארגון שמוסמך על ידי המדינה לשמור על הטבע ועל חיות הבר למעננו ולמען הדורות הבאים וגאה בהישגים המסייעים במשימתם החשובה והמקודשת.
