ד' מושבניק, בעל רישיון נהיגה מעל 40 שנים, מצא עצמו מעורב בתאונת עת חצה את הצומת כשהרמזור אינו פועל (עקב תקלת חשמל יזומה) ולטענת התביעה לא ציית לתמרור עצור ולא נתן זכות קדימה לרכב הנכנס אל הצומת.
התביעה היתה משוכנעת ב"ראיית הזהב" שבידה – סרטון ממצלמת אבטחה שהיתה במקום וקלטה את התאונה, ולפיו טענה כי ד' לא עצר כדין. אנחנו בניגוד לעמדת התביעה, סברנו כי הסרטון דווקא מיטיב את מצבו של הנאשם ומלמד כי דווקא הנהג האחר שהיה מעורב בתאונה הוא האשם העיקרי.
נוכח זאת הצענו לתביעה המשטרתית לסיים את התיק בהסדר טיעון מקל עד מאד עם ד', אולם התביעה התעקשה לנהל הוכחות. אז ניהלנו. התביעה ביקשה לפתוח בהצגת הסרטון.
בתוך דקה קרא השופט: "מי זה הנהג שחוצה כך את הצומת בחוסר זהירות שנוסע כמו מטוס סילון במצב בו הרמזורים בצומת לא תקינים?" "זה הנהג האחר" מיהרתי להשיב, עוד לפני התובע. "אני מתרשם שהנאשם עשה הכל כדי להימנע מהתאונה" אמר השופט והישיר מבטו אל עבר התביעה. די בכך היה כדי לסיים את משפטו של ד' בעונש מותנה צופה פני עתיד של חודשיים פסילה על תנאי מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה, בדומה להצעה שהצענו לתביעה מלכתחילה. אכן – לפעמים הדרך הקצרה היא הארוכה ביותר.
