מה קורה כשהפרקליטות שוכחת את חובתה כלפי נפגעי עבירה ופוגעת בזכותם לערור על ההחלטה לסגור את התיק כנגד מי שפגע בה לכאורה?
ש' היא אישה בוגרת, נורמטיבית, שזוגיותה עם בן זוגה עלתה על שרטון. אלא שדבר לא הכין אותה למה ששמעה מחבר המשותף לה ולבן זוגה לשעבר. א' נקרא לו. אותו חבר סיפר לה כי א' עקב אחריה, אסף עליה מידע ואף תיעד וביצע פעולות שפוגעות בפרטיותה ועתה מתכוון לא' השתמש במידע שהשיג כנגד ש' במסגרת הליך הגירושין שהפך למכוער.
ש' הרגישה ערומה לגמרי, תרתי משמע. פרטים אינטימיים מחייה עלולים להיחשף ולזלוג לכל דיכפין גם לרשת והיא חיה בחשש כי בידי בן זוגה השליטה על חייה בהקשר זה. לכן, החליטה להגיש תלונה במשטרה כנגד א' על פגיעה בפרטיותה בתקווה שזו תעשה את מלאכתה ותרגיע את חששותיה.
המשטרה חקרה במהירות והעבירה את ממצאיה לידי הפרקליטות. גם הפרקליטות פעלה במהירות והורתה על… סגירת התיק בגניזה מהירה ולא כי אין ראיות מספיקות, על זה לא ניתן לחלוק, אלא מן הטעם ש"נסיבות העניין בכללותן אינן מצדיקות העמדה לדין", או כפי שעילה זו הייתה מוכרת בעבר: "חוסר עניין לציבור". כלומר, הפרקליטות מודה כי קיימת תשתית ראייתית מספיקה לביצוע העבירות ביד' א', אולם בשל שיקולים כאלה ואחרים היא בוחרת שלא להעמידו לדין.
כל כך מרגיז, כל כך לא ברור – ש' תהתה האם הפרקליטות לא אמורה להגן על נפגעי העבירה? וכך הגיעה למשרדי, כשהיא ניצבת מול שוקת שבורה, חוששת, מעט מובכת, אובדת עצות, בתקווה למצוא הקלה או מזור.
הבנתי לליבה ומיד פניתי לפרקליטות על מנת לקבל את חומרי החקירה כדי להבין מדוע נסגרה תלונתה כל כך מהר? ואיך זה שלמרות קיומן של ראיות לכאורה העניין אינו מצדיק העמדה לדין?
כאן המקום להסביר כי הגשת ערר על סגירת תיק אפשרית תוך 60 ימים מרגע קבלת החלטת הסגירה. לכן, הזדרזנו והבקשה לקבל את חומרי החקירה לצורך לימוד התיק והגשת הערר, נשלחה עוד באותו יום לפרקליטות.
למרות זאת, חלפו שלושה שבועות, זמן סביר לכל הדעות, וחומר החקירה אינו מגיע. שוב הזדרזתי לפנות שוב אל הפרקליטות בתקווה שמישהו שם יתעורר: "התיק הוזמן והוא בדרך", נעניתי. אז חיכינו. וחיכינו. חלפו להם עוד שבועיים, ושוב פנינו לפרקליטות: "התיק הוזמן והוא בדרך". והנה חולף לו שבוע נוסף והתיק אין. בשלב הזה הדגשתי בפני הפרקליטות שלוח הזמנים עומד לרעתנו, והתנהלותם תספק טענות לחשוד ועלולה לסכל את הגשת הערר וביקשתי להאיץ את הטיפול. אך הפרקליטות בתשובתה הקבועה: "התיק הוזמן והוא בדרך", בהמשך העברתי עוד פניה בכתב, אך דממה – הכלבים נובחים, והשיירה עוברת.
כך, לאחר שחלפו להם 80 ימים מיום מהפניה הראשונה, ולאחר שלא ניתן לנו כל מענה מספק מצד הפרקליטות, ולאחר שחלף המועד הקבוע בחוק, בלי סיבה אמיתית, אלא סתם כי מערכות האכיפה "מרשות לעצמן" להתמהמה ולזלזל בזכויות נפגעי העבירה החלטתי לפנות בתלונה לנציבת תלונות הציבור המפקחת על מייצגי המדינה בערכאות. והנה באופן פלאי ומיסטי? מהיום בו הוגשה תלונתי לנציבה חלפו רק ימים בודדים וחומר החקירה, הפלא ופלא הגיע למשרדי. אך זהו עדיין לא סוף הסיפור.
לאחר זמן לא רב גם הגיעה החלטת הנציבה. הפרקליטות תלתה את הסבריה (הקלושים) בשרשרת מחדלים של התנהלות המשטרה, ובשל כך מצאה הנציבה לנכון להעביר את תלונתי גם אל גורמי המשטרה הרלוונטיים. הנציבה ביקרה את התנהלות הפרקליטות בכך שלא טרחה לעדכן בפרטי הפעולות והקשיים ובכך היה כדי להפחית את חוסר הוודאות. כמו כן המליצה הנציבה לפרקליטות כי המועד להגשת הערר יוארך בשל השיהוי הניכר בהעברת חומרי החקירה. במקביל, הוגש על ידנו הערר בשמה של ש'.
אך האם בכך די? לא ולא עתה דרשה הפרקליטות, כתנאי להגשת הערר כי נבקש ארכה מעבר למניין הימים שקובע המחוקק. וזה פשוט לא ייאמן, הרשות שקיפחה את זכותה של המתלוננת להגיש ערר כחוק, שהתנהלה בשיהוי משווע ושגרמה במחדליה לחלוף הזמן, מתנה את הטיפול בערר שהוגש בהגשת בקשה להאריך את המועד ומתעלמת מהרשות שניתנה לי עי ידי הנציבה להאריך את המועד.
גם בעניין זה הבעתי את דעתי וטרונייתי במכתב תגובה לפרקליטות.
ובינתיים, תוצאות הערר שהוגש טרם התקבלו, וייתכן שיחלוף עוד זמן עד שתינתן החלטה בעניינו, אך אני מאחלת לש' שתהיה זו המשוכה האחרונה שתצטרך לדלג מעליה בדרכה אל השקט הנפשי אותו היא מאחלת לעצמה.
ואין בליבי ספק כי סיום עניינה של ש' כפי שהסתיים, בינתיים, לא יכול היה להתאפשר ללא עו"ד פלילי בעל ניסיון שיודע איפה בדיוק נמצאים השבילים והדלתות גם כשהכל נראה חסום וסגור ובלתי אפשרי.
אני מאמינה שלכל מקרה הפתרון הייחודי המתאים לו ורק לו, והדרך אל הפתרון על אף שהיא רצופה מהמורות וקשיים- בהחלט אפשרית צריך רק לדעת באיזו דרך לבחור, ואת ידו של מי להחזיק לאורכה.
